אני מתנדב ב"ה 22 שנה. לפני כשנה אמרתי למישהו שנראה לי שכבר חוויתי את כל המראות הקשים – פיגועים, תאונות, אסונות. הכל.
לפני תקופה קצרה קיבלתי את השוק שלי. הגעתי לתחנת מד"א והמוקדן אומר: "קח אמבולנס וסע, ילד מחוסר הכרה."
יצאתי עם מתנדב נוסף בעל נסיון רב, אך דבר לא הכין אותנו למה שחיכה. הגענו לכתובת, טיפסנו לדירה ושם רואים אב יושב ולצידו בובה. שאלנו היכן הילד מחוסר ההכרה? והוא מצביע על הבובה.
לא קלטנו שמה שנראה בובה הוא הילד. הוא היה במצב נורא – הכי נורא שנתקלתי בחיי. צבע העור שלו היה שקוף עד שנדמה לנו כבובה. זה היה מקרה רפואי קשה של מחלה נדירה. הילד בן 15 נראה לכל היותר כבן 6, שלד עצמות. ביצענו החייאה מורכבת שהיתה מחרידה בכל קנה מידה. גם הנט"ן התקשה בתנאים המיוחדים של המחלה הנדירה.
כשיצאתי מהבית עברה בי המחשבה שלא, עדיין לא ראיתי הכל ויש מראות שלא מתרגלים אליהם בחיים