במלחמה האחרונה התנדבתי 24 ש' ביממה לטיפול בזירות האזרחיות. בחסדי שמים, במרבית הנפילות הטיפול עסק בעיקרו בסיוע לנפגעי טראומה. גם אם הפציעות קלות, יש תמיד נוספים הזקוקים לסיוע בשל ההלם. כאן נדרשת יצירתיות כדי לדבר עם הנפגע בגובה העיניים ולהסביר למה כדאי שיתפנה לבי"ח.

אך מה שבאתי לספר הוא נס שהייתי עד לו בנפילה בביהכ"נ מורשה ברובע ג' באשדוד.

היה זה יום שישי. תפילת מנחה של ערב שבת הסתיימה בקושי לפני 5 דקות והכל מיהרו לסידורים של לפני שבת. עוד לא חלפו 5 דק' ואזעקה ניסרה את חלל האויר. אחרוני המתפללים שעוד התמהמהו מתוך מנין של למעלה מ-50 איש, מצאו מחסה חלקי ונפילה ישירה במרכז בית המדרש הרעידה את כל האזור.

כמה פצועים קל פינינו בזירה שהיתה יכולה חלילה להיות אסון גדול אם המחבלים ימ"ש היו משגרים את הטיל 5 דק' קודם. ראינו בחוש את הנס העצום – הטיל נפל בפגיעה ישירה עם מספר פצועים קל בלבד, וזה היה כדרכו של הקב"ה בחסד וברחמים.

אני מתנדב ב"ה 22 שנה. לפני כשנה אמרתי למישהו שנראה לי שכבר חוויתי את כל המראות הקשים – פיגועים, תאונות, אסונות. הכל.

לפני תקופה קצרה קיבלתי את השוק שלי. הגעתי לתחנת מד"א והמוקדן אומר: "קח אמבולנס וסע, ילד מחוסר הכרה."

יצאתי עם מתנדב נוסף בעל נסיון רב, אך דבר לא הכין אותנו למה שחיכה. הגענו לכתובת, טיפסנו לדירה ושם רואים אב יושב ולצידו בובה. שאלנו היכן הילד מחוסר ההכרה? והוא מצביע על הבובה.

לא קלטנו שמה שנראה בובה הוא הילד. הוא היה במצב נורא – הכי נורא שנתקלתי בחיי. צבע העור שלו היה שקוף עד שנדמה לנו כבובה. זה היה מקרה רפואי קשה של מחלה נדירה. הילד בן 15 נראה לכל היותר כבן 6, שלד עצמות. ביצענו החייאה מורכבת שהיתה מחרידה בכל קנה מידה. גם הנט"ן התקשה בתנאים המיוחדים של המחלה הנדירה.

כשיצאתי מהבית עברה בי המחשבה שלא, עדיין לא ראיתי הכל ויש מראות שלא מתרגלים אליהם בחיים

את היום הזה לא אשכח בחיי. זה היה יום הנישואים שלנו. ישבנו לכוס קפה עם עוגת פינוק כשנכנסה קריאה בקשר – תאונה קשה. מבט באשתי הבהיר שהיא יודעת את סדר העדיפויות. דקה אחר כך דילגתי את המדרגות שתיים שתיים עם תיק הציוד.

זו אכן היתה תאונה קשה מאוד. חילצנו מהרכב אדם עם איבוד צלם אנוש. קבענו את מותו. נשארתי לסייע לבני המשפחה כשהתחילו להתברר הפרטים… במקום להגיש עזרה הפכתי לניזקק.

התמוטטתי.

מסתבר שזה עתה טיפלתי בגופתו של החבר הכי קרוב שהיה לי בישיבה. ישנו באותו חדר שש שנים! הוא היה הראשון שידע על ארוסי ואני הראשון שידע שהוא יוצא ל'פגישה'. אחר כך הפגישות פסקו. ועכשיו…

במשך כל השבת לא יכולתי לקום לסעודות, הזכרונות הציפו אותי. ביום ראשון הפנו אותי לטיפול אצל פסיכולוג מומחה בטראומות.

זו היתה חוויה מזעזעת אבל למדתי להכיל אותה וקיבלתי כלים למצבים קשים. כמובן שאני ממשיך להתנדב ויוצא

זעקותיו של בני בן הארבע החרידו את חלל הבית,
הוא נגע במגהץ לוהט ומיד נראתה כוויה מכוערת.
תוך שניות משקראתי לעזרה היה בביתנו חובש של הצלה דרום שטיפל בבני במקצועיות ובמהירות עם ברשילד שחילקתם למתנדבים והקל על כאבו.
גם סוכריה הוא לא שכח לתת לילד שנרגע מיד… אין לנו מילים… ​

חזרתי מיום עבודה כשהגעתי לצומת גלילות ורואה תאונה. אנשים מאותתים לי בדחיפות. עוד לא עצרתי, ואזרחים פתחו את הדלתות האחוריות והניחו לי על המיטה 2 פצועים מחוסרי הכרה.

אני לבד.

2 ילדים קטנים בני 3 ו-4.5, פצועים קשה ומחוסרי הכרה.

שניה אחת לא הרשיתי לעצמי לאבד עשתונות. תוך פעולות מצילות חיים אני מתקשר למד"א ומבקש 2 נט"ן. חסימת עורקים, עצירת דימומים ונסיונות החייאה – ואני עדיין לבד. נאמר לי שיצאו ניידות מכפר סבא (10 דק') ומת"א (15 דק'). הודעתי שאני מתקדם לאיכילוב ונעשה חבירה בדרך. המצב קשה וכל שניה קריטית.

כשהגעתי למחלף השלום, ביקשתי שייערכו באיכילוב עם חדרי הלם וצוות בחוץ. המתינו לי שם והריצו את הילדים לטיפול. האחד לצערי לא שרד, השני ב"ה ניצל הודות לטיפול שזכיתי להעניק בזירה.

זו היתה זירה קשה מאוד – לבדי מול 2 פצועים אנוש. תוך שניות היה עלי להכריע בהחלטות של חיים ומוות. האירוע ערך 17 דקות על השעון, אך רישומו נחרט בי לנצח.