את היום הזה לא אשכח בחיי. זה היה  יום שישי והתאריך היה בדיוק יום הנישואים שלנו. החלטנו לחגוג לעצמינו בקטן את הארוע, סיימנו את ההכנות לשבת בשעה מוקדמת וישבנו לכוס קפה עם עוגת פינוק שקנינו במיוחד לכבוד המאורע. היה נעים, הבית היה מוכן לשבת, על הפלטה עמדו סירים מעלי ניחוח ואנחנו נהנינו מהזמן שלנו.

ואז נכנסה קריאה בקשר. תאונה קשה.

מבט אחד באשתי הבהיר לי שהיא יודעת כמוני את סדר העדיפויות. נכון, שעת האיכות שלנו נהרסה אבל יש כאן קדימות ברורה של חיי אדם. דקה אחר כך דילגתי את המדרגות שתיים שתיים עם תיק הציוד ומיד אל האופנוע.

זו אכן היתה תאונה קשה. קשה מאד. חילצנו מהרכב אדם במצב מאד קשה בלי דופק ובלי נשימה, עם איבוד צלם אנוש… מי שמכיר מבין על מה מדובר… לא יכולנו אפילו לדעת מה היתה דמותו עשר דקות קודם לפני התאונה…

לא היה הרבה מה לעשות קבענו את מותו.

נשארתי במקום כדי לסייע לבני המשפחה שנסעו ברכב אחר אחריו ונעצרו כמובן כשראו את התאונה לא הכרתי אותם אבל היינו בסביבה כדי שאם יצטרכו תהיה עזרה ראשונה במקום ואז התחילו להתברר הפרטים כלומר מי היה ההרוג ובמקום להגיש עזרה אני הפכתי לניזקק.

התמוטטתי.

מסתבר שזה עתה טיפלתי בגופתו של החבר הכי קרוב שהיה לי בישיבה הקטנה ובישיבה הגדולה. ישנו באותו חדר שש שנים! קמנו ביחד והלכנו לישון ביחד, אכלנו באותו שולחן ושמענו את אותם שיעורים. הוא היה הראשון בישיבה שידע על ארוסי ואני הייתי הראשון שידע שהוא יוצא ל'פגישה'…

אחר כך נישאנו, עברנו לגור בקצוות אחרים של הארץ, נפגשנו בתחילה בחתונות חברים, אחר כך החברים כבר הסתדרו גם הם, הפגישות הפכו לנדירות ופסקו. בתחילה היו טלפונים ואחר כך כל אחד התבסס בחייו וגם הם נפסקו. ועכשיו…

לא יודע איך הגעתי הביתה. הייתי כל כך המום ועצוב! במשך כל אותה שבת לא יכולתי לקום לסעודות, הזכרונות הציפו אותי וטבעתי בעצב. בקושי הצלחתי לקדש. ביום ראשון צילצלו מהמשרד של 'הצלה דרום' לשאול אם צריך להשלים ציוד אחרי שיצאתי לאירוע. אשתי ענתה, אני לא הייתי מסוגל, והיא סיפרה שאני במיטה, לא הלכתי לעבודה, אני לא מתפקד בגלל התאונה ההיא. כבר באותו יום הפנו אותי מ'הצלה דרום' לטיפול אצל פסיכולוג מומחה שמתמחה בטראומות. מיותר לציין שהם גם שילמו את הטיפול.

זו היתה חויה מזעזעת אבל למדתי להכיל אותה, וקיבלתי עוד כלים שישמשו אותי למצבים קשים שבהם אני ממשיך להיתקל, שכן כמובן שאני ממשיך להתנדב בארגון הנפלא 'הצלה דרום' ויוצא לקריאות שאף אחת מהן לא מעידה על

אירוע משמח אלא על מקרה הזקוק לעזרה.

חזרתי מיום עבודה, הייתי בכיוון הבית מנתניה. כשהגעתי לצומת גלילות, אני רואה תאונה ואנשים מאותתים לי בדחיפות להגיע. ניסיתי  להאזין בקשר שלנו ובמד"א – אין שום דיווח. עוד לא הספקתי לעצור סופית את האמבולנס, ואזרחים פתחו לי דלתות אחוריות והניחו לי על המיטה 2 פצועים מחוסרי הכרה.

אני לבד.

2 ילדים קטנים בני כ3 ו-4.5, פצועים קשה ומחוסרי הכרה.

מה אני עושה קודם? אין לצידי אף מתנדב נוסף לעזרה.

לבד. לבד

שניה אחת אפ' לא הרשיתי לעצמי לאבד עשתונות ותוך פתיחה בפעולות מצילות חיים אני מתקשר למד"א ומבקש 2 נט"ן תוך ציון מיקום מדויק. חסימת עורקים, עצירת דימומים ונסיונות החייאה ואני עדיין לבד. ידי ממשיכות במלאכתן ובתוך כך מתקשרות שוב למד"א נאמר לי כי יצאו ניידות לכיווני האחת מכפר סבא (10 דק') והשניה מת"א (כ-15 דק'). הודעתי בקשר שאני מתקדם לאיכילוב ונעשה חבירה בדרך. המצב קשה וכל שניה קריטית.

אני מתקדם על איילון עובר מחלף ועוד מחלף שום ניידת לא נראית באופק אני עם קו פתוח למוקד ובו אומרים לי כל הזמן הנט"ן בדרך אליך, הוא כבר קרוב.

כשהגעתי למחלף השלום, ביקשתי שייערכו באיכילוב עם חדרי הלם וצוות בחוץ כי אני לבד עם שני ילדים במצב קשה. ואכן המתינו לי שם והריצו את הילדים לטיפול. האחד לצערי לא שרד את הפציעה האנושה ומותו נקבע בחדר הלם, לאחר כעשרים דקות, השני ב"ה ניצל אודות לטיפול שזכיתי להעניק לו בזירה.

זו היתה זירה קשה מאוד. הייתי לבדי ממש מול 2 פצועים אנוש. סיטואציה מאוד מאוד ממלכדת. תוך שניות היה עלי להכריע בהחלטות שיכולות להשפיע לחיים או חלילה… דיונים רפואיים שנערכו לאחר המקרה ציינו שב"ה פעלתי בקור רוח, תוך חתירה אל המטרה ואכן זכיתי בסיעתא דשמיא להציל ילד אחד, אך הילד השני לצערי לא שרד. האירוע המסעיר והמורכב הזה ערך כ-17 דקות על השעון, אך רישומו נחרט בי לנצח.

אני מתנדב ב"ה 22 שנה. מתנדב פעיל מאוד. לפני כשנה אמרתי למישהו שהתעניין אצלי שנראה לי שכבר חוויתי את כל המראות הקשים בכל הסיטואציות האפשריות, ולא נראה לי שיש משהו יותר מזעזע ממה שנחשפתי אליו עד כה. חוויתי פיגועים, נפילות טילים, תאונות דרכים ועבודה. אסונות בבית. הכל.

לפני תקופה קצרה קיבלתי את השוק שלי.

הגעתי לתחנת מד"א להתנדבות והמוקדן אומר לי קח אמבולנס וסע, ילד מחוסר הכרה.

יצאתי עם מתנדב נוסף, גם כן לא צעיר ובעל נסיון רב אך דבר לא הכין אותנו לקראת מה שאנו הולכים. הגענו לכתובת, טיפסנו במהירות לדירה ושם אנו רואים אב יושב ולצידו בובה. שאלנו אותו היכן הילד מחוסר ההכרה? והוא מצביע על הבובה, חזרנו על השאלה.. לא קלטנו שמה שנראה בעינינו בובה הוא הילד. הוא היה במצב נורא. הכי נורא שנתקלתי בימי חיי. צבע העור שלו היה כ"כ גרוע ושקוף עד שנדמה לנו כבובה. זה היה מקרה רפואי קשה מאוד של מחלה נדירה. ביצענו החייאה שלא באופן הרגיל בשל מורכבות המקרה וזה היה מחריד בכל קנה מידה. הילד שהוא בעצם נער בן 15 היה נראה לכל היותר כבן 6, שלד עצמות. כמו התמונות הקשות של ניצולי שואה. גם הנט"ן שהגיע התקשה בהחייאה בתנאים המיוחדים של המחלה הנדירה הזו אך עשינו ככל יכולתנו.

כשיצאתי מהבית עברה בי המחשבה שלא, עדיין לא ראיתי הכל ויש מראות שלא מתרגלים אליהם בחיים.

בעתות חירום קיים תמיד הקונפליקט של עבודה בית והתנדבות. במלחמה האחרונה התנדבתי 24 ש' ביממה לכל צרה שלא תבוא. הטיפול בזירות האזרחיות שסופגות את הטילים הוא שונה ואחר מכל זירה אחרת. בחסדי שמים המרובים עלינו במרבית הנפילות הטיפול עסק בעיקרו בסיוע לנפגעי טראומה. גם אם הפציעות קלות, הרי שיש עוד נוספים הזקוקים לסיוע בשל ההלם. כאן נדרשת הרבה יצירתיות בכדי לדבר עם הנפגע בגובה העיניים. להסביר לו מה קורה ולמה כדאי שהוא יתפנה לבי"ח ויקבל מה שהוא זקוק.

אך מה שבאתי לספר הוא נס שהייתי עד לו בנפילה בביהכ"נ מורשה ברובע ג' בעיר אשדוד.

היה זה יום שישי. תפילת מנחה של ערב שבת הסתיימה בקושי לפני 5 דקות והכל מיהרו לסידורים אחרונים של לפני שבת. עוד לא חלפו 5 דק' ואזעקה ניסרה את חלל האויר אחרוני המתפללים שעוד התמהמהו מתוך מנין של למעלה מ-50 מתפללים, מצאו מחסה חלקי ונפילה ישירה במרכז בית המדרש הרעידה את כל האזור. כמה פצועים קל פינינו בזירה שהיתה יכולה חלילה להיות אר"נ באם המחבלים ימ"ש היו משגרים את הטיל 5 דק' קודם. ראו בחוש את הנס העצום שהתחולל פה לנגד עינינו. הטיל נפל, פגיעה ישירה, מס' פצועים קל אך זה היה כדרכו של הקב"ה בחסד וברחמים.